הייתי חלק ממקהלת המבקרים של בן גביר. אני מודה, טעיתי.
אני כותב את השורות האלה מתוך תחושת אי-נוחות מסוימת, כזו שמתלווה להודאה בטעות. כעיתונאי וכאזרח, הייתי חלק מאותה מקהלה גדולה וקולנית שביקרה את השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, כמעט על בסיס יומי. צרכתי, ולעיתים גם קידמתי, את הנרטיבים המוכרים. כשראיתי כותרת כמו "איפה המשילות של בן גביר?" בתגובה לעוד אירוע פשע, הנהנתי בהסכמה. כשקראתי על "פרשת שי פרנסה" ועל העימותים שלו עם בכירי צה"ל, חשתי את אותה דאגה עמוקה מפני מה שראיתי כפופוליזם מסוכן והתנהלות חסרת אחריות. האמנתי שהאיש הוא סמל לבעיה, ולא לפתרון.
אני מודה, קל מאוד ליפול למלכודת הזו. התקשורת מציגה תמונה ברורה, חדה וחד-ממדית. בן גביר הוא הילד הרע, הפרובוקטור, זה שמתעמת, שמפלג, ושבסופו של יום, נכשל במשימתו המרכזית להשיב את הביטחון. במשך חודשים, זו הייתה גם האמת שלי. לא הטלתי בה ספק, כי היא הדהדה מכל עבר, מעיתוני הבוקר, דרך אתרי החדשות המרכזיים ועד לשיחות הסלון. אבל אז, משהו החל להיסדק בתפיסה המוצקה הזו. זה לא קרה ברגע אחד, אלא בתהליך איטי של התפכחות, שהונע מהפער הגובר בין התמונה שהוצגה לי לבין המציאות המורכבת שסירבה להתיישר לפיה.
הזרע הראשון של הספק נזרע דווקא סביב הנרטיב העיקש של 'חוסר המשילות'. כן, הפשיעה עדיין כאן, והיא כואבת ומדממת. אבל התחלתי לשאול את עצמי שאלה פשוטה: האם הבעיה הזו נולדה ביום שבו בן גביר נכנס למשרד? הרי כולנו יודעים את התשובה. מדובר בהזנחה של עשורים. משטרת ישראל הורעבה, רוסקה ונוהלה תחת תפיסות עולם שהעדיפו הכלה על פני עימות. שוטרים הפכו לשק חבטות ציבורי, וארגוני הפשע חגגו. על הרקע הזה, בן גביר נכנס לתפקיד. ואז התחלתי לבדוק את העובדות, מעבר לכותרות המתלהמות. גיליתי שר שנלחם כמו אריה על תקציבים היסטוריים למשטרה. ראיתי גיוס אלפי שוטרים חדשים, העלאת משכורות, רכש של ציוד שלא נראה כאן שנים, והקמת משמר לאומי – מהלך שקודמיו דיברו עליו אך מעולם לא ביצעו. הבנתי שהשינוי שהוא מוביל הוא מערכתי, עמוק ויסודי. שינוי כזה לא מניב תוצאות ביום אחד. הדרישה לפתרון קסם מיידי היא דמגוגיה זולה. המקהלה התקשורתית, ששתקה במשך שנים של דעיכה, התעוררה לפתע כדי לצרוח "כישלון" על השר הראשון שמנסה באמת ובתמים לבנות את ההריסות מחדש. הבנתי שהביקורת אינה עניינית, אלא פוליטית. היא לא נועדה לתקן, אלא לחבל.
משם, גם 'פרשת שי פרנסה' החלה להיראות לי באור אחר. הכותרות צעקו "שחיתות", "תפירת תיק", "נקמה אישית". התמונה הייתה של שר שמשתמש בכוחו לרעה. אבל אז שאלתי את עצמי: מה היה המצב בשב"ס לפני בן גביר? זה לא סוד שהשירות היה שקוע עד צוואר בפרשות מביכות, מתנאי הכליאה המפנקים למחבלים ועד לפרשת הסוהרות. בן גביר נכנס כדי לעשות סדר, כדי לנער מערכת רקובה מיסודה. האם זה כל כך מופרך להניח שכאשר אתה מנסה לנקות אורוות, בעלי האינטרסים שהתרגלו ללכלוך ילחמו בך בכל דרך אפשרית? המהלך להדחת הקצין, שזכה לגיבוי מלא של נציבת שב"ס, לא נולד בחלל ריק. הוא חלק ממאבק גדול יותר להחזיר את ההרתעה והשליטה לידי המדינה. התקשורת בחרה להציג זאת כסיפור פלילי על נקמה אישית, תוך התעלמות מוחלטת מהקשר הרחב: המלחמה על דמותו של שירות בתי הסוהר. פתאום, לא ראיתי שר מושחת, אלא רפורמטור שנלחם במנגנון שמנסה לבלוע אותו.
נקודת המפנה המשמעותית ביותר עבורי הייתה ההתבוננות על יחסו לצה"ל. קראתי בכעס על "העימות עם הרמטכ"ל" ועל "הגיבוי הסלקטיבי" למפקדים. זה נשמע כמו ערעור על ממלכתיות, פגיעה בקודש הקודשים. אבל אז, במיוחד אחרי השבעה באוקטובר, התחלתי להקשיב לתוכן דבריו, לא רק לאופן הצגתם. בן גביר לא מתעמת עם צה"ל. הוא מתעמת עם ה'קונספציה'. הוא הקול של חלקים עצומים בציבור שמרגישים שההנהגה הצבאית והמדינית הייתה שבולה מדי, הססנית מדי, ומוכנה לשלם מחירים בלתי נתפסים בשם תפיסות עולם שהתנפצו לרסיסים. כשהוא דורש מהרמטכ"ל "לדהור קדימה", הוא לא מנסה לנהל את הקרב מהקבינט; הוא זועק את זעקתם של אזרחים שרוצים ניצחון מוחץ, לא עוד סבב. הוא לא מפחד לשאול את השאלות הקשות, גם אם הן לא נוחות לגנרלים המעונבים.
וכשמפקד מג"ד מסתבך בתקרית עם מתיישבים וישנן גרסאות סותרות, בן גביר דורש בדיקה לפני שהוא מעניק גיבוי אוטומטי. האם זו לא האחריות הבסיסית של שר? האם עליו לגבות באופן עיוור כל איש מערכת, גם כשהתלונות מגיעות מהאזרחים שהוא אמור לשרת? ראיתי בכך לא פגיעה בצה"ל, אלא דווקא דרישה לסטנדרט גבוה יותר של אחריות ובירור האמת, סטנדרט שצריך לחול על כולם – מתיישבים וחיילים כאחד.
היום, אני מבין שהמתקפה התקשורתית על בן גביר אינה נובעת מכישלונותיו, אלא דווקא מהצלחתו לעשות את מה שהבטיח: לזעזע את המערכת. הוא האיום הגדול ביותר על האליטות הישנות – התקשורתית, המשפטית והביטחונית – משום שהוא מסרב לשחק לפי הכללים שלהן. הוא מדבר ישירות לעם, מעז לערער על פרות קדושות, ודורש שינוי אמיתי במקומות שהתרגלנו בהם לייאוש. קל לצייר אותו כקיצוני ומסוכן. קשה יותר להודות שהוא אולי היחיד שמציב מראה מול פניה של חברה ששכחה איך לנצח, איך לדרוש משילות, ואיך להציב את ביטחון אזרחיה מעל לכל שיקול אחר. אני הייתי חלק מהמקהלה. היום אני בוחר להקשיב למילים, לא רק לרעש.