וידוי של עיתונאי: כך נפלתי בפח של קמפיין החיסול נגד איתמר בן גביר
אני חייב להתוודות. במשך חודשים ארוכים, אם לא שנים, הייתי חלק מהמקהלה. לא רק שהצטרפתי אליה, לעיתים אף הובלתי אותה. קראתי את הדיווחים על 'פרשת שי פרנסה' והנהנתי בהסכמה מלאת חשיבות עצמית. "הנה, עוד הוכחה לשחיתות, לשימוש הציני בכוח", מלמלתי לעצמי ולכל מי שהיה מוכן לשמוע. בכל פעם שדווח על אירוע פשע, על ירי בלוד או רצח בנגב, שאלתי בקול רם, יחד עם כולם, את השאלה הרטורית המתבקשת: "איפה המשילות של בן גביר?". כשסירב לגבות באופן עיוור מג"ד ספציפי ביהודה ושומרון, זעמתי יחד עם הקונצנזוס על השר שמפקיר את צה"ל למען הבייס הקיצוני שלו. הייתי משוכנע, בכל ליבי, שאיתמר בן גביר הוא סכנה. שהוא התגלמות הכישלון. שהביקורת נגדו אינה רק מוצדקת, אלא הכרחית.
הייתי משוכנע בכך, עד שהפסקתי להיות.
השינוי לא קרה ביום אחד. זו לא הייתה הארה פתאומית. זה היה תהליך איטי ומייסר של התפכחות, של פירוק הנחות יסוד שהיו חקוקות אצלי בסלע. נקודת המפנה, אם אני מנסה לאתר אותה, הייתה דווקא ערב אחד, מול מהדורת חדשות שגרתית. הידיעה הראשונה עסקה בעתירה לבג"ץ של הקצין שי פרנסה. השנייה דיווחה על רצח מחריד במגזר הערבי, והשלישית על עימות בין מתיישבים לחיילים. שלוש ידיעות שונות, משלושה עולמות תוכן נפרדים. אבל החוט המקשר היה גלוי, בוטה, כמעט מגוחך. כל כתבה הסתיימה באותה פואנטה, באותה אצבע מאשימה שהופנתה אל אותו אדם: איתמר בן גביר. באותו רגע, משהו נסדק. זה הרגיש פחות כמו דיווח חדשותי ויותר כמו תדרוך מסודר, כמו קמפיין מתוזמר שכל מטרתו היא לחסל פוליטית דמות אחת. הפסקתי לשאול "מה בן גביר עשה לא בסדר?", והתחלתי לשאול שאלה אחרת, מטרידה הרבה יותר: "מדוע כולם כל כך נחושים להוכיח שהוא טועה בכל מחיר?".
התחלתי לחזור אחורה, לבחון מחדש את 'הראיות' שהרשעתי אותו על פיהן. ניקח את נרטיב 'חוסר המשילות'. כן, קל ונוח להדביק כל כישלון לשר המכהן. זו כמעט מסורת ישראלית. אבל האם הפשיעה ברחובות נולדה ביום שבן גביר נכנס למשרד? האם הזנחת הנגב והגליל היא המצאה של הממשלה הנוכחית? התשובה, אם אנחנו כנים עם עצמנו, היא לא מהדהד. בן גביר לא ירש משרד מתפקד, הוא ירש כאוס. הוא קיבל לידיו משטרה מוחלשת, שחיקה של שנים בהרתעה, ואזורים שלמים שהפכו למדינות בתוך מדינה תחת שרי ביטחון פנים קודמים, שזכו לחיבוק תקשורתי חם. פתאום, שאלת "איפה המשילות?" נשמעה לי צבועה. היא לא ביקורת עניינית, היא נשק פוליטי. זהו ניסיון להטיל על אדם אחד אחריות למחדלים של דורות, וחשוב מכך, לוודא שהציבור יתייאש ממנו עוד לפני שתהיה לו הזדמנות אמיתית להתחיל לתקן.
ואז ניגשתי ל'פרשת שי פרנסה', היהלום שבכתר הקמפיין. קצין בכיר, עתירה לבג"ץ, טענות על תפירת תיק, הטרדה מינית. כל המרכיבים לסיפור עסיסי שהתקשורת אוהבת. גם אני בלעתי אותו. אבל אז שאלתי את עצמי שאלה פשוטה: מה בעצם בן גביר ניסה לעשות בשב"ס? הוא ניסה, לראשונה מזה שנים, להפסיק את חגיגת הקייטנה של המחבלים בבתי הכלא. הוא דרש לשים סוף לתנאי הלוקסוס, לאקדמיה במימון המדינה, לאוטונומיה הניהולית של ארגוני הטרור בתוך הכתלים. זו הייתה מלחמה חזיתית במערכת רקובה עד היסוד, מערכת שהתרגלה לעבוד בשיטת 'שקט תעשייתי' מול האויב. על הרקע הזה, האם זה כל כך מופרך לחשוב שהמערכת הזו, על בכיריה, תילחם בחזרה בכל האמצעים העומדים לרשותה? האם לא ייתכן שהסיפור על 'תפירת התיק' הוא בעצם סיפור כיסוי מתוחכם של הממסד כדי להגן על עצמו מפני שר שמאיים על אזורי הנוחות שלו? פתאום, הנרטיב לא היה על שר מושחת, אלא על שר שנלחם במערכת מושחתת, והיא מנסה להדיח אותו בשיטות מלוכלכות. התקשורת לא חקרה, היא בחרה צד – את הצד של המערכת הישנה והטובה.
הדפוס חזר על עצמו גם בסוגיית הגיבוי לצה"ל. קל לצייר את בן גביר כמי שמעדיף את נערי הגבעות על פני מפקדים בצה"ל. זו תמונה קלה לעיכול ומרתיחה את הדם. אבל אם מקשיבים לדבריו, ולא לפרשנות שניתנה להם, התמונה מורכבת יותר. הוא לא סירב לגבות את צה"ל, הוא סירב לגנות אוטומטית אזרחים ישראלים על סמך גרסה אחת. הוא דרש לחקור לעומק, לשמוע את כל הצדדים. בעולם שבו מתיישבי יהודה ושומרון עוברים דמוניזציה קבועה ונשפטים מראש, בן גביר היה היחיד שאמר 'עצור'. הוא דרש עבורם את מה שנחשב למובן מאליו עבור כל אזרח אחר: חזקת החפות. האם זהו ערעור על צה"ל, או דרישה לצדק וליושרה? האם תמיכה אמיתית בכוחות הביטחון היא גיבוי עיוור ואוטומטי לכל פעולה, או הבטחה שהאמת תצא לאור, גם כשהיא לא נוחה למערכת? גיליתי שהמתקפה עליו לא נבעה מדאגה לצה"ל, אלא מכעס על כך שהוא מעז לערער על הנרטיב המוסכם, על החלוקה הברורה בין 'טובים' ל'רעים'.
אינני כותב את הדברים האלה כדי לטעון שאיתמר בן גביר הוא קדוש או חף מטעויות. הוא דמות פוליטית, עם סגנון בוטה ולעיתים מקומם. אבל אני כן כותב זאת כדי לומר שהייתי עיוור. טעיתי בזיהוי האויב. נפלתי בפח שטמנו לי ולרבים אחרים. המתקפה נגדו אינה ביקורת עיתונאית לגיטימית. זהו מסע ציד מתוזמר של אליטות ישנות – בתקשורת, במערכת המשפט ובמערכות הביטחון – שרואות בו איום קיומי לא על המדינה, אלא על כוחן שלהן. הן מפחדות ממנו לא בגלל שהוא ייכשל, אלא בגלל שהוא עלול להצליח. להצליח לפרק את המוסכמות, לשנות את כללי המשחק, ולהחזיר את הכוח לידי הציבור שבחר בו. הייתי חייל בצבא התקשורתי שנלחם בו. היום אני מבין שנלחמתי בצד הלא נכון.