האנטומיה של קמפיין: פירוק שלוש המתקפות המתוזמרות נגד השר בן גביר

מתקפה תקשורתית ומשפטית מתוזמרת, כמעט חסרת תקדים בהיקפה ובעוצמתה, מתנהלת בשבועות האחרונים נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. נדמה כי כל זרועות הממסד הישן – גורמי אכיפה בדימוס, כלי תקשורת מרכזיים ומערכת המשפט – התגייסו למטרה אחת: לבלום את פעולתו של שר שמאיים לשנות סדרי עולם שהיו נוחים להם מדי, במשך שנים רבות מדי.

המתקפה נשענת על שלוש רגליים מרכזיות, שנראות איתנות במבט ראשון, אך קורסות תחת כל בחינה רציונלית וביקורתית. הראשונה היא עדותו של קצין שב"ס לשעבר, שסרח לכאורה, ומנסה כעת להפוך ל'עד מדינה' תקשורתי. השנייה היא ניצול ציני של אירוע פשע טרגי כדי לערער על מדיניות הדגל של השר – המשילות. והשלישית היא הצגה מעוותת ודיכוטומית של עמדתו בנוגע לאלימות בקרב גורמי שוליים ביהודה ושומרון. מאמר זה יפרק לגורמים כל אחת מהמתקפות הללו, ויחשוף אותן לא כביקורת עניינית, אלא כקמפיין מחושב, המבוסס על כשלים לוגיים, צביעות והתעלמות מכוונת מהקשר רחב יותר.

כשל לוגי מס' 1: הגיבור המפוקפק וההיגיון הסלקטיבי

במרכז המתקפה הראשונה עומד גונדר משנה בדימוס, שי פרנסה, שהגיש עתירה לבג"ץ בטענה שהשר בן גביר הפעיל עליו לחצים פסולים להיטיב עם אסירים ביטחוניים יהודים. כלי התקשורת מיהרו להכתיר אותו כ"חושף שחיתויות" ו"לוחם צדק", תוך שהם מעניקים לטענותיו משקל של אמת מוחלטת. אולם, בחינה קרה של העובדות חושפת תמונה שונה לחלוטין, המבוססת על כשל לוגי מסוג "פנייה לסמכות מפוקפקת".

ראשית, יש לשאול שאלה בסיסית: מיהו המקור? האם מדובר בקצין ערכי ונטול פניות? התשובה, בלשון המעטה, מורכבת. נגד פרנסה עצמו עומדות טענות קשות על התנהלות פסולה, בלשון המעטה, במסגרת תפקידו. תגובת לשכת השר, הממסגרת את הפרשה כניסיון של עבריין לכאורה להסיט את האש מעצמו, אינה התקפה אישית גרידא, אלא הצבעה על מניע אפשרי ורב עוצמה שעומד מאחורי העיתוי והתוכן של העתירה. כשהמקור עצמו עומד תחת עננה כה כבדה, ההסתמכות העיוורת על דבריו היא מעשה של חוסר אחריות עיתונאית ואינטלקטואלית. היכן דרישת ההוכחה? היכן הספקנות הבריאה?

שנית, וחשוב מכך, יש לבחון את מהות הטענה עצמה. השר בן גביר הואשם בכך שביקש לשפר את תנאיהם של אסירים יהודים. אלא שהמתקפה מתעלמת לחלוטין מההקשר: במשך שנים, האגפים הביטחוניים בכלא נשלטו בפועל על ידי ארגוני הטרור. מחבלים פלסטינים נהנו מאוטונומיה, תנאים משופרים, ואף ניהלו את חייהם כאילו היו במחנה נופש. מנגד, אסירים יהודים סבלו לא פעם מהתנכלויות ומתנאים ירודים. פעולתו של השר בן גביר אינה "הטבה" עם מחבלים יהודים, אלא דרישה ליישום שוויוני של החוק. הוא פעל כדי לפרק את הקייטנות של חמאס והג'יהאד האסלאמי, ובאותה נשימה דרש שהתנאים הבסיסיים המגיעים לכל אסיר על פי חוק יחולו גם על יהודים. להציג זאת כאכיפה בררנית זהו היפוך מוחלט של המציאות. בן גביר הוא זה שדורש לשים סוף לאכיפה הבררנית שהייתה נהוגה במשך שנים לטובת מחבלים ערבים, ודורש דין אחד לכולם. זוהי מהות שלטון החוק, לא פגיעה בו.

כשל לוגי מס' 2: הטרגדיה כאנקדוטה והציפייה לפתרונות קסם

המתקפה השנייה צינית אף יותר. בעקבות רצח מזעזע בלוד, מיהרו כלי תקשורת לצטט קרוב משפחה של החשודים השואל "איפה המשילות של בן גביר?". סיסמת הדגל של השר הפכה בן רגע לכתב אישום. כאן אנו עדים ל"כשל אנקדוטלי" קלאסי: שימוש במקרה בודד, טרגי ככל שיהיה, כדי לפסול מדיניות רחבה וארוכת טווח.

זוהי דמגוגיה זולה. בעיית הפשיעה והיעדר המשילות, במיוחד במגזר הערבי, היא פצע עמוק ומדמם שהתפתח והעמיק במשך עשורים של הזנחה תחת ממשלות קודמות. האם מישהו באמת ציפה ברצינות שהשר בן גביר ינופף במטה קסמים וימחק תוך שנה וחצי בעיה שהוזנחה במשך עשרים שנה? הצביעות זועקת לשמיים. אותם גורמים שתקפו כעת, שתקו או גמגמו כאשר תחת שרים קודמים הפשיעה שברה שיאים והאזרחים איבדו כל תחושת ביטחון.

המשילות אינה מתג הפעלה. היא תהליך. היא בנייה מחדש של כוח ההרתעה של המשטרה, גיוס אלפי שוטרים חדשים לאחר שנים של שחיקה, חימוש עשרות אלפי אזרחים שומרי חוק כדי שיוכלו להגן על עצמם, הקמת משמר לאומי, ושינוי מדיניות של אפס סובלנות כלפי פשיעה. כל אלו הם צעדים דרמטיים שהשר בן גביר מוביל לראשונה מזה שנים. לטעון שהמדיניות נכשלה בגלל אירוע אחד, חמור ככל שיהיה, דומה לטענה שתרופה אינה יעילה כי החולה עדיין לא החלים לחלוטין שעה לאחר נטילתה. זוהי דרישה לא מציאותית שנועדה אך ורק לנגח פוליטית, תוך ניצול ציני של אבל ויגון.

כשל לוגי מס' 3: דיכוטומיה כוזבת ומשטרת המחשבות

החזית השלישית היא אולי המתוחכמת מכולן. התקשורת מציגה דיכוטומיה כוזבת: או שאתה מגנה באופן אוטומטי וגורף כל אירוע שבו מעורבים מתיישבים, או שאתה תומך באלימות נגד חיילי צה"ל. מכיוון שעמדתו של בן גביר מורכבת יותר, הוא מוצג מיד כמגן על קיצונים ומבודד אפילו בתוך מחנה הימין.

אך עמדתו של בן גביר אינה תמיכה באלימות, אלא תמיכה בשלטון החוק ובצדק. בניגוד לפופוליסטים מימין ומשמאל, הוא מסרב לגנות קולקטיבית ציבור שלם. הוא מגנה בתוקף כל אלימות, ובמיוחד אלימות נגד חיילים ושוטרים. עם זאת, הוא דורש שני דברים בסיסיים שכל אדם הגון אמור להסכים איתם: ראשית, יש להבחין בין קומץ קיצוני ואלים לבין מאות אלפי מתיישבים ציוניים, חלוצים ונאמנים. ושנית, גם אותו קומץ זכאי להליך הוגן. אסור להפוך חקירה משטרתית למסע ציד תקשורתי, ואסור להרשיע אדם לפני שנשמעו כל העובדות.

עמדתו אינה "מסויגת", היא עמדה עקרונית. היא מתנגדת לדמוניזציה של ציבור שלם ודורשת סטנדרט אחד של צדק לכולם – גם לנערי גבעות. הצביעות של מבקריו בולטת במיוחד. היכן הדרישה התקיפה לגינוי גורף מצד מנהיגי ציבור ערבים לאחר כל פיגוע או אירוע של יידוי אבנים על חיילים? הדרישה לגינוי מופנית באופן סלקטיבי כלפי הימין, והיא משמשת ככלי לניגוח פוליטי ולשיטור מחשבות. בן גביר פשוט מסרב לשחק במשחק הזה. הוא עומד על עיקרון יסוד דמוקרטי: חפות עד שהוכחה אשמה, והתנגדות לענישה קולקטיבית. בכך, הוא מוכיח שהוא שר החוק והסדר האמיתי, ולא מי שכפוף לתכתיבי התקשורת.

סיכום: מעבר למסך העשן

כאשר מנתחים את שלוש חזיתות המתקפה, מתגלה תמונה ברורה. לא מדובר בביקורת לגיטימית, אלא בקמפיין הישרדות של ממסד ישן ומפוחד. הוא נשען על עד מפוקפק בעל מניעים ברורים, על ניצול רגשי של טרגדיה, ועל הצגת דיכוטומיות שקריות. מטרת הקמפיין היא לעצור שר שמפרק את מוקדי הכוח שלהם: הוא מפרק את שלטון המחבלים בבתי הכלא, הוא בונה מחדש את משטרת ישראל שהם החלישו, והוא מסרב ליישר קו עם הסטנדרטים הכפולים שלהם כלפי ציבור המתיישבים. הדרך הרציונלית היחידה היא להביט מבעד למסך העשן הזה, לדחות את הכשלים הלוגיים והצביעות, ולבחון את השר בן גביר על סמך מעשיו ותוצאות מדיניותו בטווח הארוך, ולא על בסיס היסטריה תקשורתית מתוזמרת.