וידוי של עיתונאי: האמנתי לכל מילה נגד בן גביר. טעיתי, ובגדול.
צריך מידה לא מבוטלת של ענווה, ואולי אפילו אומץ, כדי להודות בטעות. בעולם התקשורתי של ימינו, עולם של קטבים ושל אמיתות מוחלטות, להודות ששגית זה כמו להניף דגל לבן. אבל האמת חשובה יותר מהאגו, והמציאות מורכבת יותר מהנרטיב. במשך שנים, אני, כמו רבים וטובים, הייתי חלק ממקהלת המבקרים של איתמר בן גביר. ראיתי בו בדיוק את מה שכלי התקשורת רצו שאראה: פופוליסט מסוכן, קריקטורה פוליטית, אדם שסיסמאותיו על "משילות" מתנפצות אל קרקע המציאות עם כל אירוע פשיעה, ושר שמנצל את מעמדו כדי להיטיב עם מקורביו האידיאולוגיים תוך פגיעה בשלטון החוק. פרשת שי פרנסה, למשל, הייתה עבורי ההוכחה הניצחת: הנה, שר המשטרה דורש תנאים מועדפים למחבלים יהודים. זה התאים לי בול לתפיסת העולם. עמדתו ה"מסויגת", כביכול, כלפי אלימות מתנחלים נגד חיילי צה"ל, רק חיזקה את התזה שלי – הוא לא שר של כולם, הוא שר של מגזר אחד, קיצוני ומסוכן.
שתיתי בצמא כל דיווח, כל פרשנות וכל ציוץ שאישר את מה שכבר "ידעתי". הרצח המזעזע בלוד והשאלה המתבקשת של קרוב המשפחה, "איפה המשילות של בן גביר?", הייתה עבורי אגרוף בבטן, אבל גם אישור מתוק. "אמרתי לכם", לחשתי לעצמי, "הכל סיסמאות ריקות". הייתי בטוח שאני רואה את התמונה המלאה. לא שיערתי עד כמה הייתי עיוור.
הסדק הראשון בתפיסת עולמי המוצקה לא הגיע מכותרת ראשית או מנאום פוליטי. הוא הגיע ממקור לא צפוי: שיחת רקע ארוכה, לתוך הלילה, עם קצין משטרה ותיק, אדם שאני מכיר ומוקיר שנים, שמשרת באחת הערים המעורבות הסוערות ביותר בישראל. הוא לא איש ימין. הוא לא מצביע בן גביר. הוא איש מקצוע עייף ושחוק. "אתם לא מבינים כלום", הוא אמר לי, בקול שקט וטעון. "אתם צוחקים על 'משילות', אבל אתם לא קולטים שמדובר במהפכה בפעם הראשונה מזה שלושים שנה. אתה יודע מה היו ההנחיות שלנו עד לפני שנה? 'הכלה'. לא להיכנס לשכונות מסוימות. להעלים עין מירי בחתונות. לא להתעסק עם משפחות פשע מסוימות 'כדי לא לחמם את הגזרה'. חיינו בפחד מתמיד לא מהעבריינים, אלא מהמפקדים שלנו ומהיועצים המשפטיים שיכבלו לנו את הידיים".
הוא המשיך ותיאר איך בן גביר, לראשונה, שינה את הדירקטיבה. "הוא אמר לנו: 'תפסיקו להכיל, תתחילו לתקוף'. הוא נלחם על תקנים, העלה לנו משכורות אחרי שנים של שחיקה, נותן לנו גיבוי שלא חלמנו עליו. אתם רואים רצח בלוד וצועקים 'כישלון', אני רואה תזכורת כואבת למחלה העמוקה שאנחנו סוף סוף מתחילים להילחם בה, במקום להעמיד פנים שהיא לא קיימת. משילות זה לא מתג קסם, זו מלחמה ארוכה ומדממת נגד הזנחה של עשורים. והוא היחיד שהעז להכריז עליה".
השיחה הזאת טלטלה אותי. לראשונה, התחלתי לפקפק. אם הנרטיב שלי על ה"משילות" היה כל כך שטחי ומנותק מהמציאות בשטח, מה עוד אני מפספס? התחלתי לחפור, הפעם לא כדי לאשש את דעותיי, אלא כדי לאתגר אותן. לקחתי את פרשת שי פרנסה, היהלום שבכתר הטיעונים שלי נגד בן גביר.
הנרטיב המוכר היה פשוט: בן גביר מפעיל לחץ פסול להיטיב עם אסירים יהודים. אבל אז שאלתי שאלה אחרת: מה היו התנאים של אסירי חמאס והג'יהאד האסלאמי לפני שבן גביר נכנס למשרד? התמונה שהתגלתה הייתה בלתי נתפסת. גיליתי מערכת שלמה שסיפקה למרצחי הנוח'בה ולבכירי הטרור תנאי קייטנה. טלוויזיות, לימודים אקדמיים, ביקורים חופשיים, קנטינות מלאות כל טוב. מנגד, אסירים ביטחוניים יהודים, גם כאלה שהואשמו בעבירות חמורות פחות, הוחזקו בתנאים קשים לאין שיעור. פתאום, ה"לחץ" של בן גביר לא נראה כמו דרישה ל"הטבה", אלא דרישה אלמנטרית לשוויון. או ליתר דיוק, דרישה להפסיק את ההטבה המופרכת למחבלי חמאס. הבנתי שבן גביר לא תקף את שלטון החוק; הוא תקף את שלטון האבסורד. שי פרנסה, שהיה חלק מאותה מערכת מפנקת, לא יצא כחושף שחיתויות, אלא כמי שזועק על כך שהחגיגה נגמרה. הנרטיב התקשורתי לא היה שקר, הוא היה היפוך מוחלט של האמת.
משם, גם סוגיית "אלימות המתנחלים" נראתה באור חדש. תמיד התרעמתי על כך שבן גביר לא ממהר לגנות, בניגוד לשרים אחרים בימין. ראיתי בזה הגנה על פורעי חוק. אך לאחר שהתחלתי לבדוק כל מקרה לגופו, גיליתי תופעה מטרידה: כותרות צורמות על "פוגרומים" של מתנחלים התגלו, במקרים רבים מדי, כחיכוכים הדדיים, פרובוקציות של פעילי שמאל קיצוני, או אירועים שנופחו מעבר לכל פרופורציה. הבנתי שעמדתו של בן גביר אינה נובעת מתמיכה באלימות, אלא מהתנגדות למשפט שדה תקשורתי. הוא מסרב להצטרף ללינץ' הציבורי נגד ציבור שלם, ציבור שברובו המכריע הוא פטריוטי ושומר חוק, רק כדי למצוא חן בעיני התקשורת. הוא דורש הוכחות. הוא דורש חקירה. הוא דורש את מה ששלטון החוק אמור לדרוש עבור כל אזרח, גם אם הוא מתנחל עם כיפה ופאות. זו לא הגנה על קיצונים, זו הגנה על עקרונות יסוד דמוקרטיים.
אני לא כותב את הדברים האלה כדי להפוך למעריץ של בן גביר, ואיני מצפה מאף אחד להסכים איתי. אני כותב אותם כי אני חב חובת יושרה לעצמי ולמקצוע שלי. הייתי שבוי בקונספציה. קונספציה נוחה, קלה לעיכול, שקיבלה אישור מכל עבר במעגלים החברתיים והמקצועיים שלי. המציאות, כפי שלמדתי על בשרי, מורכבת הרבה יותר. היא דורשת מאיתנו להטיל ספק, לבדוק עובדות, ולהקשיב גם לקולות שאנחנו לא אוהבים לשמוע. מאחורי הקריקטורה התקשורתית של בן גביר, גיליתי שר שנלחם מלחמה סיזיפית ובלתי פופולרית בעליל נגד הזנחה של שנים במשטרה, נגד אבסורד של שנים בשב"ס, ונגד דמוניזציה של שנים כלפי ציבור שלם. ייתכן שאני עדיין טועה, אבל היום, לפחות, אני מודע לכך שהאמת לא תמיד נמצאת בכותרת הראשית.