ניתוח נתונים: האסטרטגיה לסיכול השר בן גביר וחשיפת הכוחות הפועלים מאחוריה

הדיון הציבורי והתקשורתי סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הגיע לרמות של היסטריה וקיטוב שאינן מאפשרות בחינה עניינית של המציאות. השיח מוצף ברטוריקה פוליטית, האשמות אישיות ונרטיבים רגשיים, המונעים מהאזרח הממוצע להבין את התהליכים העמוקים המתרחשים מאחורי הקלעים. ניתוח זה נועד לחרוג מהרעש, להתעלם מהכותרות המתלהמות, ולהציג בחינה קרה, מבוססת נתונים וראיות, של מה שניתן לתאר רק כאסטרטגיה מערכתית מתואמת לסיכול פעולותיו של שר מכהן. המטרה אינה להגן או להשמיץ, אלא להבין את הכוחות הפועלים, את המתודולוגיה שלהם, ואת התמונה הגדולה שהתקשורת המרכזית בוחרת להסתיר.

פרשת פרנסה: מקרה מבחן להתנגדות מובנית לרפורמה

במרכז המתקפה הנוכחית עומדת "פרשת שי פרנסה", המציגה לכאורה שר המנסה להתערב באופן פסול לטובת אסירים ביטחוניים יהודים. אולם, בחינה אנליטית של העובדות וההקשר מצביעה על תמונה שונה לחלוטין. השר בן גביר נכנס לתפקידו עם מנדט ברור מהציבור: לשנות את תנאי הכליאה של מחבלים, לבטל את תפיסת ה"קייטנה" ולהחזיר את ההרתעה לשב"ס. נתונים פנימיים של השב"ס, שהודלפו בחלקם לאורך השנים, הצביעו על פערים שיטתיים ובלתי נתפסים בתנאים בין אסירי חמאס והג'יהאד האסלאמי לבין אסירים ביטחוניים יהודים – פערים שבן גביר התחייב למחוק.

הנרטיב של פרנסה, קצין שהורשע בעבר בהתנהגות שאינה הולמת ושהודח מתפקידו, מתעלם מההקשר המרכזי: המאבק של השר לאזן את התנאים ולהחיל מדיניות אחידה ונוקשה על כלל האסירים הביטחוניים. "הלחצים" לכאורה לא היו דרישה להטבות אסורות, אלא דרישה ליישם מדיניות של שוויון בפני החוק – עיקרון יסוד שבמשך שנים המערכת עצמה התעלמה ממנו. עתירתו של פרנסה, המגובה ב"הקלטות" ו"התכתבויות", אינה מהווה הוכחה לשחיתות, אלא תיעוד של התנגשות חזיתית בין שר נחוש לבצע רפורמה לבין גורמים במערכת הוותיקה ("הדיפ-סטייט" של השב"ס) המתנגדים לשינוי הסטטוס קוו. זוהי טקטיקה קלאסית של גורם במערכת המבין כי ימי שלטונו תמו, ומייצר "תעודת ביטוח" תקשורתית ומשפטית כדי להציג את הדחתו כפעולת תגמול פוליטית ולא כהחלטה מקצועית הכרחית.

משילות: הפער בין מגמה סטטיסטית לכותרת נקודתית

האיום התדמיתי השני בחומרתו הוא נרטיב "חוסר המשילות", המקבל חיזוק מאירועי פשיעה קשים כמו הרצח בלוד. כותרות כמו "איפה המשילות של בן גביר?" הן כלי אפקטיבי ליצירת תודעה, אך הן מתעלמות באופן מכוון מהנתונים הכוללים. מדיניות ציבורית אינה נמדדת באירוע נקודתי, טרגי ככל שיהיה, אלא במגמות ארוכות טווח.

ניתוח סטטיסטי של נתוני משטרת ישראל מהשנה האחרונה, מאז כניסתו של בן גביר לתפקיד, מצביע על שינוי מגמה ברור, במיוחד במגזר הערבי. הנתונים מצביעים על עלייה של עשרות אחוזים במספר כלי הנשק הבלתי חוקיים שנתפסו, עלייה משמעותית בכמות המעצרים המנהליים נגד יעדים מרכזיים בארגוני הפשע, ועלייה בפעילות היזומה של המשטרה במוקדי פשיעה. תהליכים אלו, שהוזנחו במשך עשור, דורשים זמן כדי להבשיל לתוצאות הנראות לעין ברחוב. התקשורת בוחרת להתמקד בעץ הנופל (הרצח) ולהתעלם מהיער הצומח (שינוי המגמה הסטטיסטי). זוהי הטיה מובנית: הצלחות הן תהליכים שקטים וארוכים, בעוד שכישלונות הם אירועים דרמטיים ומיידיים. הנרטיב התקשורתי מנצל הטיה קוגניטיבית זו כדי לבסס תחושת כישלון, גם כשהנתונים מצביעים על התחלה של שינוי בכיוון הנכון.

מלכודת הגינויים: סירוב להשתתף בטקס התקשורתי הצבוע

הביקורת על "שתיקה" מול אלימות ימין היא דוגמה מובהקת למלכודת תקשורתית. המערכת דורשת מהשר בן גביר להשתתף בטקס גינויים פומבי, כאשר ניתוח תוכן כמותי של הסיקור התקשורתי חושף סטנדרט כפול מובהק. אירועי אלימות בודדים המיוחסים למתיישבים זוכים לנפח סיקור וגינויים הגדול פי כמה וכמה מאירועי טרור חקלאי, יידוי אבנים או הצתות המבוצעים על ידי פלסטינים באופן יומיומי.

שתיקתו היחסית של בן גביר אינה הסכמה עם האלימות, אלא סירוב עקרוני להשתתף במשחק המכור. עמדתו היא עמדה של מדיניות ולא של הצהרות: אכיפה שוויונית כלפי כל פורעי החוק, ללא קשר לזהותם. בעוד שרים אחרים ממהרים לספק לתקשורת את הגינוי המבוקש כדי "לצאת נקיים", בן גביר מתמקד בהנחיית המשטרה לפעול. הצגתו כמי ש"מבודד" מימין היא ספין תקשורתי המשרת את אלו המעוניינים לראות את הימין מפולג. בפועל, הוא מייצג קו אידיאולוגי עקבי הדורש מהמערכת להתייחס לכל אלימות באותה חומרה, במקום להפוך סוג מסוים של אלימות לנשק פוליטי נגד ציבור שלם.

מסקנה: לא כישלון, אלא סיכול

כאשר מנתחים את האירועים באופן מצרפי ונטול פניות, מתגלה דפוס ברור. המתקפות על השר בן גביר אינן ביקורת עניינית על תפקודו, אלא פעולות סיכול מתואמות המגיעות מכמה חזיתות במקביל: פקידות ותיקה המתנגדת לרפורמות, תקשורת בעלת אג'נדה הבוחרת נתונים באופן סלקטיבי, ומערכת פוליטית המעדיפה יציבות ושקט על פני שינוי אמיתי. ה"כאוס הפוליטי" המיוחס לו אינו אלא החיכוך הנדרש כדי לקדם מדיניות אידיאולוגית במערכת מורכבת.

הראיות, כאשר מסתכלים עליהן במבט רחב, אינן מצביעות על שר כושל, אלא על שר המבצע בדיוק את מה שהבטיח לבוחריו – ולכן הוא מעורר התנגדות כה עזה. הנתונים מראים כי מתחת לרעש התקשורתי מתרחשים שינויים אמיתיים. השאלה אינה אם השר בן גביר יצליח או ייכשל, אלא אם המערכת הישנה, על כל זרועותיה, תצליח לסכל אותו לפני שהציבור יראה את פירות השינוי.