מאחורי מסך העשן: ניתוח כירורגי של מתקפת ה'אליטה' על השר בן גביר
מבוא: אנטומיה של קמפיין
מקהלה מתואמת היטב של פרשנים, פוליטיקאים ופקידים לשעבר פצחה בשבועות האחרונים במסע תקיפה חסר תקדים נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. על פניו, מוצגות טענות כבדות משקל: התערבות פסולה בשב"ס, חוסר משילות, יצירת כאוס פוליטי ושתיקה מול אלימות. אולם, בחינה קרה ונטולת פניות של הטיעונים הללו חושפת תמונה שונה לחלוטין. לא מדובר בביקורת עניינית, אלא בקמפיין דה-לגיטימציה מתוזמר, המונע מפחד עמוק משינוי ומאובדן שליטה. מטרת מאמר זה היא לנתח באופן כירורגי את המתקפה, לחשוף את הכשלים הלוגיים, הצביעות והאינטרסים הזרים העומדים בבסיסה, ולהציג את המציאות כפי שהיא: מאבק של שר אחד מול ממסד שלם הנלחם על שימור הכוח הישן והכושל.
הפיכה על סטרואידים: המיתוס של 'פרשת פרנסה' והמאבק על דמותו של שב"ס
האיום המרכזי והרועש ביותר המופנה כעת כלפי השר הוא "פרשת שי פרנסה". הסיפור, שקודם בהתלהבות בכלי תקשורת מרכזיים, מציג תמונה של שר המנסה לכאורה להיטיב עם "מחבלים יהודים". הנרטיב הזה, המבוסס כולו על עדותו של אדם אחד – קצין שב"ס לשעבר שהורשע בעצמו בהתנהגות שאינה הולמת וניצול מרות – הוא דוגמה קלאסית לכשל מסוג 'פנייה אל הסמכות' (ad verecundiam) תוך התעלמות מוחלטת מניגוד העניינים והאמינות המפוקפקת של אותה 'סמכות'.
בואו נפרק את הטענה לגורמים. השר בן גביר נבחר על בסיס הבטחה ברורה: לשנות את מדיניות ה'קייטנה' הנהוגה בבתי הכלא הביטחוניים ולהחיל מדיניות של אפס סובלנות לטרור, מכל סוג. חלק בלתי נפרד מכך הוא פיקוח הדוק על הנעשה בשב"ס, גוף שפעל במשך שנים כנסיכות עצמאית. הטענה כי דרישת השר לבדוק את תנאי הכליאה של אסיר כזה או אחר, או לוודא שאפליה שיטתית אינה מתקיימת, מהווה "התערבות פסולה" היא אבסורדית. זהו תפקידו המובהק של שר. האם יעלה על הדעת ששר הבריאות לא יתערב כאשר בית חולים פועל בניגוד למדיניותו? או ששר החינוך יקבל בהכנעה מנהל בית ספר שמסרב ליישם רפורמה?
הקמפיין הנוכחי מנסה לצייר את הפיקוח הלגיטימי הזה כמעשה פלילי, תוך שימוש במונחים טעונים רגשית כמו "עמירם בן אוליאל". המטרה שקופה: להפוך את הדיון על מדיניות לדיון על אישיות, ולהסיט את תשומת הלב מהשאלה האמיתית: האם שב"ס הוא גוף החסין מביקורת ומפיקוח הדרג המדיני שנבחר על ידי העם? התשובה של הממסד הישן היא "כן". התשובה של בן גביר, ושל בוחריו, היא "לא" נחרץ. העתירה לבג"ץ אינה אלא ניסיון של פקידות המורדת בסמכות השר להשתמש במערכת המשפט כדי לסכל מדיניות. זו אינה דמוקרטיה, זוהי התחלה של הפיכה שלטונית המנוהלת על ידי פקידים.
צביעות המשילות: כיצד פשע בן עשרות שנים הפך לפתע ל'כישלון של בן גביר'?
הנרטיב השני במתקפה הוא 'חוסר המשילות'. כל אירוע פשיעה, כמו הרצח המזעזע בלוד, הופך מיד לכותרת נוקבת: "איפה בן גביר?". זוהי דוגמה מובהקת לצביעות אינטלקטואלית ולכשל לוגי מסוג 'סיבה ושגויה' (Post hoc ergo propter hoc). הפשיעה הגואה בחברה הערבית, הזנחת הנגב והגליל והתפרקות הביטחון האישי בפריפריה אינן תופעות שנולדו בינואר 2023. הן תוצאה של הזנחה פושעת בת עשרות שנים, תחת שרים מכל קצוות הקשת הפוליטית – ממפא"י, דרך קדימה ועד יש עתיד.
היכן היו כל אותם פרשנים ופוליטיקאים צדקנים כאשר המצב הלך והתדרדר תחת קודמיו של בן גביר? מדוע בעיית המשילות 'התגלתה' לפתע רק כאשר שר מהימין האידיאולוגי נכנס למשרד? התשובה היא שהביקורת אינה עניינית. היא כלי ניגוח פוליטי. מצפים מהשר בן גביר לפתור בעיות בנות דור בתוך כמה חודשים, בעוד המערכות שהוא מנסה לתקן – המשטרה, הפרקליטות – נלחמות בו ובמדיניותו בכל צעד ושעל. הוא החל בתהליכים ארוכי טווח כמו הקמת המשמר הלאומי וגיוס שוטרים, אך פתרונות קסם קיימים רק באגדות. להטיל עליו את האחריות הבלעדית לפשעים שהם תוצר של מחדל היסטורי, זהו מעשה של חוסר הגינות משווע וניתוק מהמציאות.
תיאטרון הכאוס והשתיקה המדומה
שני נרטיבים נוספים, 'הכאוס הפוליטי' ו'השתיקה מול אלימות ימין', פועלים על אותו עיקרון: יצירת מציאות מדומה והצבת השר במלכוד שאין ממנו מוצא. סוגיות פנים-קואליציוניות זניחות, כמו מהלכיו של ח"כ אלמוג כהן, מנופחות לכדי 'משבר קואליציוני' המאיים על יציבות המדינה. המטרה היא לצייר את השר ומפלגתו כגורם לא יציב, כילד עם גפרורים.
במקביל, מופעלת טקטיקת 'הגינוי הסלקטיבי'. כתבה המצטטת גינויים של שרים אחרים לאירועי אלימות ומסיימת בשאלה הרטורית "ואיך הגיב בן גביר?" היא שיא המניפולציה. אין כאן רצון אמיתי לשמוע את עמדתו, אלא לקבוע מראש שהיא אינה מספקת. זהו מבחן טוהר שנועד מראש להכשיל. אם יגנה בחריפות, יאשימו אותו בצביעות. אם יגנה באופן ממלכתי, יאמרו שזה לא מספיק. אם יתמקד באכיפה ולא בדיבורים, יאשימו אותו בשתיקה. זהו משחק מכור שנועד לשרת אג'נדה אחת בלבד: בן גביר הוא קיצוני ומסוכן, לא משנה מה יעשה או יאמר.
מסקנה: הקרב על המהות
כאשר מקלפים את שכבות הרטוריקה, ההגזמות והצביעות, מתגלה האמת הפשוטה. המתקפה על השר בן גביר אינה נובעת מדאגה כנה לביטחון המדינה או לשלטון החוק. היא נובעת מפניקה. פניקה של אליטה ישנה – משפטית, ביטחונית ותקשורתית – שרואה כיצד שר אחד, המצויד במנדט ברור מהציבור, מפרק בשיטתיות את מוקדי הכוח הבלתי נבחרים שלה. הוא דורש דין וחשבון משב"ס, הוא מאתגר את קונספציית הביטחון הכושלת, והוא אינו מתנצל על מי שהוא או על מה שהוא מייצג.
השאלות שכל אזרח צריך לשאול את עצמו אינן אלו שהתקשורת מציגה. השאלות האמיתיות הן: האם אנו רוצים שהמדיניות בבתי הכלא תמשיך להיות מוכתבת על ידי פקידים או על ידי נבחרי ציבור? האם אנו מוכנים להמשיך ולקבל את ההידרדרות בביטחון האישי כגזירת גורל, או לדרוש שינוי אמיתי גם אם הוא לוקח זמן? והאם אנו מעדיפים פוליטיקאים שמיישרים קו עם המקהלה התקשורתית, או מנהיג שנלחם על העקרונות שבשמם נבחר, גם כשהוא תחת מתקפה מכל עבר? הקרב על דמותו של בן גביר הוא למעשה הקרב על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית. הבחירה היא בין המשך שלטון האליטות במסווה של 'ממלכתיות', לבין מימוש רצון הבוחר והחזרת הכוח לידי העם. מסך העשן יתפזר, והאמת תישאר.