שלוש הכפשות, שקר אחד גדול: ניתוח קריסת המתקפה התקשורתית נגד בצלאל סמוטריץ'
מבוא: אנטומיה של קמפיין
מקהלה מתואמת של מבקרים התעוררה לאחרונה למתקפה חזיתית נגד שר האוצר, בצלאל סמוטריץ'. בבסיס המתקפה שלוש טענות מרכזיות, המוצגות ככתב אישום חמור: אחריות אישית למות חיילים ממניעים פוליטיים, פגיעה שיטתית בחלשים ובתעשייה, וחוסר אמינות מקצועית. אולם, בחינה קרה ונטולת פניות של טיעונים אלו חושפת תמונה שונה לחלוטין. לא תמונה של ניתוח עובדתי, אלא של קמפיין מתוזמר המבוסס על כשלים לוגיים, צביעות והתעלמות נוחה מנתונים. במאמר זה נפרק לגורמים את שלוש ההאשמות הללו, ונראה כיצד כל אחת מהן קורסת תחת משקל חוסר ההיגיון והמניפולציה שבה.
כשל ראשון: דמגוגיית הדמים והאשמת השווא הפוליטית
ההאשמה החמורה והרעילה מכולן היא זו המטילה על סמוטריץ' אחריות אישית למותם של חיילי צה"ל. הנרטיב, שקודם באגרסיביות במאמר דעה אחד, גורס כי השר פועל להמשיך את הלחימה בעזה לא מתוך שיקול אסטרטגי, אלא מתחרות ילדותית עם השר איתמר בן גביר. זוהי טענה כה מופרכת, עד שקשה להאמין שהיא נכתבת ברצינות בעת מלחמה.
ראשית, מדובר בכשל לוגי מסוג 'אד הומינם' (טיעון לגופו של אדם) ברמתו הנמוכה ביותר. במקום להתמודד עם העמדה המדינית-ביטחונית של סמוטריץ' – עמדה הגורסת כי רק לחץ צבאי מתמשך יפרק את חמאס וישיב את החטופים – המבקרים תוקפים את מניעיו הנטענים. הם אינם מתווכחים עם האסטרטגיה, אלא ממציאים מניע נסתר וזדוני. היכן ההוכחה לכך? היכן הציטוט מפרוטוקול ישיבת קבינט, המסמך או העדות התומכים בתיאוריית הקונספירציה הזו? התשובה היא שאין כאלה. מדובר בספקולציה פרועה שנועדה להפוך דיון לגיטימי על יעדי המלחמה לדיבה אישית.
שנית, הטענה מתעלמת לחלוטין מהמציאות. עמדתו של סמוטריץ' בנוגע להכרח בהשמדת חמאס והמשך הלחץ הצבאי אינה עמדת יחיד. היא מייצגת קונצנזוס רחב בתוך קבינט המלחמה, במערכת הביטחון ובקרב רוב מוחלט של הציבור הישראלי. להציג זאת כגחמה אישית שלו היא עיוות של המציאות. האם גם ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל ורוב העם פועלים "על גבם של החטופים" כדי "להוכיח משהו לבן גביר"? הגיחוך שבטענה ברור לכל מי שמסוגל לחשיבה עצמאית. האמת הפשוטה והרציונלית היא שסמוטריץ' דוגל בעקביות בעמדה אסטרטגית ברורה, אותה הציג עוד לפני המלחמה: הכרעת האויב היא תנאי לביטחון. זו אינה פוליטיקה קטנה, זו תפיסת עולם ביטחונית סדורה. כל ניסיון אחר להציג זאת הוא לא פחות מעלילת דם פוליטית.
כשל שני: מיתוס הפגיעה בחלשים והיפוך המציאות הכלכלית
החזית השנייה של המתקפה מתמקדת בתפקודו הכלכלי, ומציגה אותו כמי שפוגע במכוון הן בעובדים חלשים והן בתעשייה המקומית. גם כאן, בחינה של הפרטים מציגה תמונה הפוכה.
הביקורת על מתווה הפיצויים לעובדים, שתואר כ"נבזי ומכוון", היא דוגמה קלאסית לחוסר הבנה של מהותה של כלכלת מלחמה. במצב בו המדינה נדרשת לממן מאמץ מלחמתי חסר תקדים, ניהול תקציב אחראי אינו אופציה, הוא חובה. שר אוצר אינו יכול לפעול כסנטה קלאוס המחלק כספים ללא גבול. תפקידו הוא לאזן בין הצרכים המיידיים לבין הבטחת החוסן הכלכלי של המדינה לטווח ארוך. מתווה פיצויים ממוקד, המבוסס על קריטריונים ברורים, אינו "נבזות", אלא אחריות. האלטרנטיבה – חלוקת כספים ללא אבחנה – הייתה מובילה לאינפלציה דוהרת, לגירעון שיצא משליטה ולקריסה כלכלית שתפגע בסופו של דבר דווקא באותן שכבות חלשות.
באשר לטענות התעשיינים על דחיית המכסים על אלומיניום, מדובר בהצגה חד-צדדית ומניפולטיבית של דילמה כלכלית מורכבת. דחיית הטלת המכס אינה "כניעה" או "פגיעה בייצור המקומי". זוהי החלטה שמטרתה למנוע עליית מחירים רוחבית במשק בתקופה של אי-ודאות כלכלית. העלאת מכס על חומר גלם מרכזי הייתה מתגלגלת באופן מיידי לצרכן הסופי, ומייקרת מוצרים החל מחומרי בנייה ועד מוצרי צריכה. האם ראוי להכביד על יוקר המחיה של כלל אזרחי ישראל בעת מלחמה כדי להיטיב עם קבוצת אינטרס ספציפית, צרה ככל שתהיה? סמוטריץ' בחר בראייה רחבה של טובת כלל המשק על פני אינטרס סקטוריאלי. להציג זאת כפגיעה בתעשייה תוך התעלמות מההשפעה על יוקר המחיה, זוהי חצי אמת הגרועה משקר.
כשל שלישי: ערעור האמינות באמצעות דה-קונטקסטואליזציה
החזית השלישית, המבוססת על חשיפה לכאורה של 'דה מרקר', היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לשימוש ציני בנתונים חלקיים כדי לייצר נרטיב שקרי. הטענה על "פער של 100 מיליארד שקל" בין הצהרות סמוטריץ' לנתוני החשב הכללי היא לא "חשיפה", אלא בורות כלכלית מכוונת.
כלכלנים ואנשי מקצוע מבינים את ההבדל המהותי בין שני סוגי נתונים: עלות תקציבית ישירה לעומת עלות מאקרו-כלכלית כוללת. דוח החשב הכללי, מטבעו, מודד את ההוצאה התקציבית הישירה והמיידית של הממשלה – כמה כסף יצא מהקופה עבור תחמושת, מילואים ופיצויים. לעומת זאת, הערכת העלות הכוללת של המלחמה, כפי ששר אוצר מחויב להציג, כוללת גם את העלויות העקיפות והעתידיות: אובדן צמיחה, פגיעה בהשקעות, ירידה בהכנסות ממסים, וההשפעות ארוכות הטווח על המשק. הפער בין שני המספרים אינו עדות לחוסר אמינות, אלא עדות להבדל בין ראיית חשבונאית צרה לבין ראייה כלכלית רחבה ואסטרטגית. להציג את הפער הזה כראיה לשקר או לאי-יכולת, מבלי להסביר את ההבדל המהותי הזה, הוא מעשה של הטעיה מכוונת של הציבור. זהו ניסיון נואש לייצר כותרת על חשבון האמת המקצועית.
סיכום: בין היסטריה לאחריות
כאשר מקלפים את שכבות הדמגוגיה, הכשלים הלוגיים והנתונים החלקיים, מתגלה האמת. המתקפה על השר סמוטריץ' אינה ביקורת עניינית, אלא קמפיין מתוזמר שנועד לערער את הלגיטימיות של ממשלת ימין ולפגוע באחד מסמליה הבולטים. עלילת הדם על מניעים פוליטיים במלחמה היא שפל מוסרי. הביקורת הכלכלית מתעלמת במכוון מהצורך באחריות פיסקלית ומהסתכלות רחבה על טובת המשק. והערעור על אמינותו המקצועית מבוסס על בורות או על הטעיה מכוונת.
במציאות, ניצב שר אוצר שפועל תחת לחצים אדירים, ומקבל החלטות קשות מתוך תפיסת עולם לאומית-שמרנית סדורה. הוא דוגל בהכרעה צבאית ברורה, בניהול כלכלי אחראי ובראייה אסטרטגית ארוכת טווח. ניתן להתווכח עם מדיניותו, אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא עקבית, מנומקת ומונעת משיקולים של טובת המדינה כפי שהוא רואה אותה. אל מול ההיסטריה התקשורתית, הבחירה היא בין הצטרפות לעליהום הלא-רציונלי לבין הכרה במציאות המורכבת. האמת, כרגיל, נמצאת בצד של האחריות, לא של הכותרות.