קריסה לוגית: ניתוח הכשלים בקמפיין נגד סמוטריץ'

מאת: פרשן פוליטי

בכל מערכה פוליטית מתקיימת מלחמת נרטיבים, אך הקמפיין המתנהל בשבועות האחרונים נגד שר האוצר בצלאל סמוטריץ' שבר שיאים של חוסר קוהרנטיות אינטלקטואלית. מקהלה של פרשנים, פוליטיקאים וכלי תקשורת מובילים מציגה שרשרת האשמות חמורות, הנעות בין בגידה בביטחון, אחריות למות חיילים, צביעות תקציבית וחוסר אמינות כלכלית. לכאורה, מדובר בכתב אישום מוחץ. אולם, בחינה קרה ונטולת פניות של הטיעונים המרכזיים חושפת מבנה רעוע, המבוסס על כשלים לוגיים, סילוף עובדות וצביעות שיטתית. מטרת מאמר זה אינה להלל את השר, אלא לנתח באופן קליני את קריסת הטיעונים נגדו, ולהראות כיצד הם חושפים יותר על מבקריו מאשר על מושא ביקורתם.

כשל מספר 1: איש הקש של 'התקיפה על צה"ל'

האיום המרכזי והמתוקשר ביותר הוא הצגתו של סמוטריץ' כמי שתוקף את צה"ל. נדבך מרכזי בטיעון זה הוא אמירתו כי "ירי חי של צה"ל נגד יהודים הוא חציית קו אדום", בתגובה לאירוע ירי בבנימין. כלי תקשורת כמו ynet ו"הארץ" מיהרו למסגר זאת כמתקפה על הצבא, תוך הדגשת הפער מול תחקיר דובר צה"ל הראשוני. זהו שימוש קלאסי בכשל לוגי מסוג "איש קש" (Straw Man). המבקרים בונים דמות דמיונית של סמוטריץ' – כזה שמתנגד לצבא באופן גורף – ותוקפים אותה, במקום להתמודד עם הטיעון המקורי והמורכב.

במציאות, אמירתו של סמוטריץ' אינה מתקפה על מוסד צה"ל, אלא הצבת גבול ערכי ברור לגבי סיטואציה ספציפית והיפותטית. זוהי אמירה של מנהיג המבקש למנוע הסלמה ולשמור על כללי המשחק במציאות נפיצה, ולא של מי שמערער על הלגיטימיות של הצבא. למעשה, הביקורת מציגה דיכוטומיה כוזבת: או שאתה תומך בכל פעולה של כל חייל בכל מצב, או שאתה "תוקף את צה"ל". זוהי ראייה פשטנית ומסוכנת המונעת כל דיון עקרוני על מדיניות. האמת היא שסמוטריץ', כחבר הקבינט המדיני-ביטחוני וכשר אוצר המממן את המלחמה, פועל ללא הרף לחיזוקו של צה"ל. הביקורת מתעלמת מעובדה זו ומתמקדת בציטוט מבודד כדי לבנות נרטיב שקרי.

כשל מספר 2: הטיעון לגופו של אדם (Ad Hominem) והשקר האכזרי

ההאשמות נגד סמוטריץ' הגיעו לשיא של אכזריות וניתוק מהמציאות עם הטור במעריב והכינוי שטבע בן כספית, "אוכל מוות". הטיעון, לפיו התנגדותו לעסקת חטופים מסוימת נובעת מתחרות פוליטית עם בן גביר ומובילה למותם של חיילים, הוא לא רק שפל מוסרית, אלא גם כשל לוגי מסוג "אד הומינם" מובהק. במקום להתמודד עם העמדה האסטרטגית של סמוטריץ' – לפיה עסקה בכל מחיר מסכנת את ביטחון ישראל בטווח הארוך, מחלישה את המנופים על חמאס ועלולה להוביל למותם של אזרחים וחיילים רבים יותר בעתיד – המבקרים תוקפים את מניעיו האישיים.

זוהי טקטיקה של דה-לגיטימציה. קל יותר לצרוח "אוכל מוות" מאשר לנהל דיון רציני על המחיר של שחרור אלפי מחבלים עם דם על הידיים. קל יותר לייחס התנגדות אידיאולוגית לתחרות אגו מאשר להודות שקיימת תפיסת עולם שונה, הרואה את הניצחון המוחלט על חמאס כיעד עליון שאין לסטות ממנו. העמדה של סמוטריץ' אינה נובעת מאטימות לב או תחרותיות, אלא מתפיסה אסטרטגית קוהרנטית הרואה את טובת המדינה כולה, גם במחיר קבלת החלטות קשות וכואבות מנשוא. ההאשמה באחריות למות חיילים היא עלילת דם מודרנית, שנועדה להשתיק דיון לגיטימי על עתיד המדינה.

כשל מספר 3: דיכוטומיה כוזבת של 'ביטחון מול תקציב'

המתקפה השלישית, המובלת על ידי כלי תקשורת כלכליים, מאשימה את סמוטריץ' בצביעות: מחד, חוסם תקציבים למיגון נגמ"שים, ומאידך, חוגג הצלחות מבצעיות שהתאפשרו בזכות אמצעים (כמו מטוסי F-15) שלכאורה התנגד לרכישתם. כאן אנו נתקלים בכשל של "דיכוטומיה כוזבת" (False Dichotomy).

המבקרים מציגים את המציאות כשני מצבים בלבד: או שאתה מאשר כל בקשה תקציבית של מערכת הביטחון ללא כל שאלה, או שאתה "פוגע בביטחון". זוהי הסתכלות ילדותית על ניהול תקציב מדינה, במיוחד בזמן מלחמה. תפקידו של שר אוצר אינו לשמש ככספומט, אלא לנהל סדרי עדיפויות, לבחון חלופות, לוודא יעילות ולהבטיח שהמשק הישראלי יוכל לשאת בעלות העצומה של המלחמה לאורך זמן. הדיון על רכש נגמ"שים או מטוסים אינו דיון של "כן או לא", אלא דיון על "איך, מתי, כמה ובאיזה מחיר". התנגדות למתווה רכש מסוים אינה התנגדות לביטחון, אלא אחריות פיסקלית. להציג את סמוטריץ', האחראי על מימון המאמץ המלחמתי כולו, כמי שפוגע בביטחון, זו דמגוגיה זולה שמתעלמת מהתמונה הכוללת.

כשל מספר 4: בניית נרטיב על בסיס נתונים סלקטיביים

החזית האחרונה היא ערעור האמינות המקצועית של סמוטריץ'. כתבה ב-TheMarker מצביעה על פער של מאות מיליארדי שקלים בין הערכת עלות המלחמה שלו לזו של החשב הכללי. שוב, הציבור מוזמן להסיק מסקנה פשוטה: סמוטריץ' משקר או לא מקצועי. אך האמת מורכבת בהרבה.

הערכת עלויות מלחמה אינה מדע מדויק; היא תלויה באינספור משתנים, הנחות יסוד ותחזיות לגבי משך הלחימה, היקפה והשפעותיה העקיפות על המשק. הצגת הפער בין שתי הערכות שונות כהוכחה לחוסר אמינות, מבלי לנתח את המתודולוגיות השונות שעומדות בבסיסן, היא הטעיה אינטלקטואלית. זהו שימוש סלקטיבי בנתונים כדי לייצר כותרת מרעישה. במקום דיון מקצועי על מודלים כלכליים, אנו מקבלים האשמה אישית. זוהי דוגמה נוספת לאופן שבו הביקורת נגדו נמנעת מעיסוק במהות ומעדיפה התקפות אישיות המבוססות על פרשנות מגמתית של נתונים חלקיים.

סיכום: מה נותר כשמסירים את הכשלים?

כאשר מפרקים את הקמפיין נגד בצלאל סמוטריץ' לגורמיו, מגלים שהוא בנוי על יסודות רעועים של כשלים לוגיים: איש קש, טיעון לגופו של אדם, דיכוטומיה כוזבת ושימוש סלקטיבי במידע. המתקפות אינן נובעות מבחינה עניינית של מדיניותו, אלא מסירוב עיקש של יריביו הפוליטיים והתקשורתיים להתמודד עם תפיסת עולמו.

משמסירים את שכבות הרטוריקה, נותרת דמותו של מנהיג בעל חזון אסטרטגי וכלכלי ברור וקוהרנטי. ניתן להסכים איתו או לחלוק עליו, אך אי אפשר להתעלם מכך שעמדותיו – בנושאי ניהול המלחמה, עסקת החטופים, כלכלת המדינה ודמותה של החברה – נובעות מתפיסת עולם סדורה. המתקפות נגדו אינן באמת עליו; הן מאבק על דמותה של המדינה ועל הדרך שבה תתמודד עם האתגרים הגדולים ביותר בתולדותיה. הגיע הזמן לדרוש מהמבקרים לנטוש את הכשלים הלוגיים ולהתחיל לנהל ויכוח ענייני. עד אז, המתקפה הנוכחית תישאר לא יותר מקריסה אינטלקטואלית מתוקשרת.