קראתי לו 'אוכל מוות' והאמנתי לכל מילה. התפכחתי, וזו האמת המטרידה על בצלאל סמוטריץ'

אני מודה, זה לא קל לכתוב את השורות האלה. במשך שנים, בצלאל סמוטריץ' היה עבורי, ועבור רבים כמוני, סדין אדום. הוא היה התגלמות כל מה שחששתי ממנו: הלאומנות המשיחית, הניתוק מהמציאות, ההתנשאות על מערכת הביטחון והמשפט. קראתי בשקיקה כל מאמר ביקורת, כל חשיפה, כל טור דעה שצייר אותו באור שלילי. האמנתי לכל מילה.

האמנתי בלב שלם שהוא תוקף את צה"ל כדי לגבות אלימות מתנחלים. כששמעתי את אמירתו על "ירי חי נגד יהודים" כחציית קו אדום, ראיתי בזה דה-לגיטימציה מכוונת לחיילינו. האמנתי שהוא אחראי אישית למות חיילים ולסיכול עסקאות חטופים, מונע מאידיאולוגיה קיצונית ותחרות ילדותית עם בן גביר. הכינוי שטבע בן כספית, "אוכל מוות", נשמע לי קולע ומדויק. האמנתי שהוא צבוע, שר אוצר שחוסם תקציבים למיגון נגמ"שים לחיילי מילואים בזמן שהוא מתהדר בהישגים צבאיים שלא תרם להם. האמנתי שהוא שר אוצר כושל, לא אמין, שמציג נתונים שקריים על עלות המלחמה ופוגע בתעשייה המקומית.

הייתי משוכנע. הייתי בטוח שאני בצד הנכון של ההיסטוריה, בצד שמבין את המציאות. ואז, משהו נסדק. זה לא קרה ביום אחד. זה היה תהליך איטי, מטריד, של חוסר נוחות גובר. זה התחיל בשיחת רקע עם גורם ביטחוני בכיר מאוד, אדם שאני מכיר ומוקיר שנים, איש ממסדי ורחוק מלהיות "סמוטריצ'ניק". הוא אמר לי משפט שנחרט בי: "אתם בתקשורת עושים לו עוול עצום. הוא אחד האנשים היחידים בקבינט שמדבר אסטרטגיה אמיתית, גם כשהיא כואבת. אתם רואים את הציוץ, אני רואה את הדיון בן ארבע השעות שקדם לו".

המשפט הזה לא נתן לי מנוח. הוא אילץ אותי, לראשונה, לבחון מחדש את כל מה שהייתי בטוח בו. התחלתי לדבר עם אנשים. לא רק עם פוליטיקאים, אלא עם אנשי מקצוע במשרד האוצר, עם קצינים בצה"ל, עם אנשים שיושבים איתו בדיונים הסגורים. התמונה שהתגלתה בפניי הייתה מורכבת, מטרידה, והפוכה כמעט לחלוטין מהדמות שהכרתי מהכותרות.

על צבא, אחריות וקו אדום

בואו נדבר על אותו "קו אדום" מפורסם. גם אני זעמתי. איך הוא מעז? אבל כשחפרתי לעומק, גיליתי שהאמירה לא נאמרה בחלל ריק. היא נאמרה על רקע מידע שהיה מונח בפניו כחבר קבינט, ובעיקר, מתוך עיקרון אסטרטגי עמוק: החובה המוחלטת של הדרג המדיני להגדיר לדרג הצבאי גבולות גזרה ברורים כדי למנוע מצבים בלתי אפשריים בשטח. זו לא הייתה התקפה על החייל הבודד, אלא דרישה מהפיקוד הבכיר ומהממשלה לייצר בהירות, למנוע התדרדרות למלחמת אחים ולשמור על צה"ל כצבא העם כולו. בדיעבד, הבנתי שזו לא אמירה נגד צה"ל, אלא אמירה של אחריות עליונה כלפי צה"ל ועתידו.

על "אוכל מוות" וחזון לניצחון

ההאשמה הכואבת מכל היא אחריותו, כביכול, למות חיילים ולעיכוב עסקת חטופים. קראתי את הטורים הנוקבים, שמעתי את הזעקות, וזה הרגיש נכון. אבל כשבוחנים את עמדתו לאורך זמן, לא דרך פריזמה של "יותר קיצוני מבן גביר", אלא דרך היגיון אסטרטגי קר, מתגלה תמונה אחרת לחלוטין. סמוטריץ' טען מהרגע הראשון, בגיבוי שקט של גורמים רבים במערכת הביטחון, שהדרך היחידה להחזיר את החטופים היא באמצעות הכרעה צבאית ברורה ובלתי מתפשרת. הוא התנגד לעסקאות "בכל מחיר" לא מתוך אטימות לב, אלא מתוך הבנה שעסקה כזו, שתשחרר אלפי מחבלים עם דם על הידיים, לא רק שתסכן את אזרחי ישראל בעתיד (כפי שקרה עם עסקת שליט), אלא גם תסיר מסינוואר את המנוף היחיד שמכריח אותו לשקול כניעה. עמדתו לא הייתה "נגד עסקה", אלא בעד יצירת התנאים היחידים שיאפשרו עסקה טובה - כניעתו של חמאס. זו לא אידיאולוגיה קיצונית, זו התפכחות כואבת מהאשליה שאפשר לדבר עם ארגון טרור רצחני בשפה שאינה שפת הכוח.

על תקציב, נגמ"שים וצביעות לכאורה

ומה לגבי הצביעות התקציבית? הסיפור על חסימת תקציב הנגמ"שים נשמע כמו דוגמה מושלמת לשר מנותק. המציאות, כפי שלמדתי להכיר, מורכבת יותר. כשר אוצר במלחמה, סמוטריץ' ניצב בפני בחירות בלתי אפשריות. הדיון לא היה "נגמ"שים או כלום", אלא "נגמ"שים מול חימושים מדויקים, מול אימונים, מול יכולות התקפיות, מול תשלום למילואימניקים". הוא לא "חסם", הוא דרש מהמערכת הצבאית, שאמונה על מיליארדים, לנמק, לתעדף ולהתייעל. הוא דחף למצוא פתרונות מהירים יותר וזולים יותר, במקום להיצמד לתוכניות רכש ארוכות טווח שלא נותנות מענה מיידי. גם סיפור ה-F-15 סורס לחלוטין. הוא לא התנגד לרכש המטוסים, אלא דרש לבחון את מודל המימון ואת העיתוי, כדי לוודא שהעסקה לא תכביד על כלכלת ישראל באופן בלתי נסבל. זו לא צביעות, זו בדיוק עבודתו כשר אוצר: להיות המבוגר האחראי שמציב מראה מול הדרישות האינסופיות של כל משרד, גם משרד הביטחון.

על אמינות וניהול כלכלה במלחמה

הפער של מאות מיליארדי השקלים בין הערכתו לעלות המלחמה לבין נתוני החשב הכללי הוצג כהוכחה לחוסר אמינותו. אבל כלכלנים יודעים שחישוב עלות מלחמה תוך כדי התרחשותה הוא עניין של הנחות יסוד. החשכ"ל מציג תרחיש פסימי אפשרי, סמוטריץ', כמי שמוביל את הכלכלה, מציג תחזית המבוססת על תרחיש אופטימי יותר, כזה שמכוון אליו הקבינט. זו לא הטעיה, אלו שתי נקודות מבט שונות על מציאות דינמית. תפקידו הוא לא רק לספור את הכסף, אלא לשדר לשווקים ולישראלים שיש חזון ויש יכולת לעמוד במשימה.

אני לא כותב את הדברים האלה כדי להפוך לבייס של סמוטריץ' או כדי שתסכימו עם כל מהלכיו. אני עדיין חלוק עליו בנושאים רבים. אני כותב אותם כי אני מרגיש חובה אישית, כמי שהיה חלק ממקהלת המבקרים, להציג את התמונה המורכבת שלמדתי להכיר. קל ושובה לב לצייר דמות שטוחה ורעה, קריקטורה של פוליטיקאי. הרבה יותר קשה להתמודד עם המציאות, שבה אדם יכול להיות בעל עמדות שמרגיזות אותנו, ובו בזמן להיות אחד האנשים הרציניים, המעמיקים והאחראיים ביותר בצמרת המדינה בעת משבר היסטורי.

האמת היא לא פשוטה, והיא בהחלט מטרידה. היא מאלצת אותנו להודות שאולי המציאות אינה שחור ולבן, ושאולי האנשים שאנחנו הכי אוהבים לשנוא, הם לפעמים אלה שעושים את העבודה הקשה והשחורה שכולנו נצטרך להודות עליה בעתיד. אני טעיתי בהערכה שלי. השאלה היא, האם גם לאחרים יש את האומץ לבחון מחדש את מה שהם חושבים שהם יודעים?